חנוכיה | עופר ללוש

אודות היצירה והיוצר / מרגלית לויתן

חנוכיה מורכבת מצורות יסוד גיאומטריות, הערוכות במקצב אחיד המדגיש את הגריד הפשוט. לכך תורם הבסיס המלבני מאבן גיר לבנה, המחולק אף הוא לתשעה חלקים תואמים. קני חנוכיה הם תשע יחידות משוכפלות היצוקות מברונזה שחורה, שמונה מהן בגובה אחיד, ואילו התשיעית - השמָש - גבוהה מהן מעט. כל יחידה היא כעין מנסרה מלבנית אנכית שבסיסה רבוע. כשהן מוצבות זו לצד זו וביניהן מרווחים צרים, רצף היחידות יוצר כעין גוש מלבני אופקי ומקוטע, שכל דפנותיו חלקות מלבד האחת, החזיתית, שעליה תבליט המתאר נוף פנורמי של הרי יהודה.

במרכז הנוף הר המשתרע מקצה המצע עד קצהו. מעל פסגתו, משני צדדיה, נגלות פסגות של רכסים רחוקים, המעמיקות את קו האופק ואת המראה הפנורמי. בתחתית הנוף, על הקרקע, נראים סלעים, עצי זית, ברושים ובתים ספורים, קטנים בגודלם אך נפחיים יותר, מעובדים כתבליט גבוה. מעליהם מתנשאים המדרונות ושיפולי ההר, שעובדו כתבליט נמוך מרובה גבשושיות, חריטות וחריצים. באמצעות ההבדלים בין העיבוד התבליטי הגבוה לבין הנמוך, בפער בין הקטן לגדול ובהבדלי המרקם, נוצרת אשליה של מרחב ועומק, של קרוב ורחוק, בלי הפעלה של חוקי הפרספקטיבה.

אחד מטיפוסי החנוכיות הנפוץ ביותר מעוצב כחפץ חזיתי. בגבו, מאחורי בתי הנרות, דופן שעליה מוצג בטכניקת ריקוע תבליט רדוד עם מוטיבים יהודיים, אדריכליים, דקורטיביים־צמחיים או מופשטים. עופר ללוש - ביודעין או שלא ביודעין - קושר את חנוכיה שלו למנורת חנוכה מטיפוס זה, בהעמדת תשע היחידות בקצה משטח הבסיס ובתבליט הנמוך שבחזיתה.

לאורך תולדות האמנות, הנוף מופיע בתבליטים רק כרקע להתרחשות או לדמויות. אצל ללוש הנוף הופך לנושא התבליט. נוף זה - אזור נס־הרים ובתיר שבהרי יהודה - היה לאחד הנושאים המרכזיים ביצירתו מאז 1978, והוא מוכר לנו בקווי רכסיו הזורמים, בתצורת הטראסות, בסלעים ובעצי הזית והברוש המאפיינים אותו. נוף זה מרהיב בצורותיו המונומנטליות ומפעים תמיד כבראייה ראשונה, אולי בשל אווירת הקדומים הנסוכה עליו ואיכויותיו הפנורמיות־אינסופיות. ללוש החל לצייר אותו כמענה לצורך שהתעורר בו לאחר שנים של יצירת דיוקנאות עצמיים, שלדבריו "החלו לדמות יותר ויותר לנופים". בנוף שבציוריו, רישומיו ותחריטיו - ובתרגומו לתבליט שבחנוכיה - ללוש מגשש אחר תווי הנוף, נפחיו ופרטיו, כפי שהוא כמו ממשש את תווי פניו־שלו בדיוקנאותיו העצמיים.

ללוש נמנה עם רשימה ארוכה של ציירים מקומיים, שמאז ראשית המאה ה־20 התייחסו לנוף ירושלים בהיבטיו השונים. תיאור הטופוגרפיה של ירושלים וסביבתה באמצעות החושים היה אמצעי להכרת הנוף ולניכוסו (לא־פעם ברוח האידיאולוגיה הציונית), וללוש, כעולה חדש, אינו יוצא מכלל זה. תיאוריו מסתמכים אמנם על החוויה החזותית - אך אין לו עניין בהעתקתו הצילומית של הנראה. הוא מבקש לגעת בחיים הפנימיים, במהות הייחודית והחמקמקה של הנוף וברשמי הזיכרון.

פעימות קצב צעדיו של המטייל בנוף

ללוש התחנך על מסורת האמנות הצרפתית־פיגורטיבית של שנות ה־50 וה־60 ואף ספג מן המינימליזם האמריקאי החדור באסתטיקת הגריד. חנוכיה שלו מעוצבת מצורות יסוד, כך שהנוף התבליטי מחולק באמצעות גריד גיאומטרי פשוט לתשעה חלקים שווים. הגריד הוא אמצעי לביטוי "תחושת הנוף", שהיא תכליתו של ללוש. אלמלא חוּלק, היה הנוף נתפס על פי חוקי הפרספקטיבה הקלאסיים המתמקדת בנקודת המגוז האחת, והנוף היה מוגבל לראייתו בעין מתבונן אחד ברגע אחד נתון, בלי ביטוי לתחושת הזמן.

"בנוף ההררי אין נקודת מגוז שעימה יכולתי להזדהות, וזה גרם לי להרגשת חנק. מה שהקל עלי היה האפשרות לנוע בשטח", מספר ללוש. התנועה המתמשכת בנוף מאפשרת את קליטתו ההדרגתית בזמן, כאשר לכל חלק בו נקודת מגוז משל עצמו, כאילו היו אלה מים המשתברים למגע אצבעו של נרקיס ויוצרים ריבוי השתקפויות, המצטרפות בסופו של דבר לדמותו השלמה ביותר. חלקוּת התבליט ממחישה את "פעימות קצב צעדיו של המטייל בנוף". רצף הגריד שנוצר מתלכד לכלל נוף המעביר את עוצמת המרחב והזמן.

חנוכיה, למרות הגריד המחלק אותה, מהווה למעשה אנטיתיזה למינימליזם, שכן ללוש מבקש תיאור של נוף ממשי - גם אם כזה שאינו נאמן לכללי הפרספקטיבה הקלאסיים אלא מעוניין בחווויה החושית המקיפה של התנועה במרחב, ש"כמו אמבה, מתפרק ונאסף בלי הפסקה".