אקרובטים | ז'ראר קוך

אודות היצירה והיוצר / אירית טל

ז'ראר קוך נולד בגרמניה ב-1926 ונמלט ממנה לשטרסבורג, צרפת, ב-1938. ב-1944 הגיע לישראל, התגורר בקיבוץ דגניה ב' ולמד פיסול אצל משה ציפר. ב-1950 לפריז ולמד רישום, ציור ופיסול אצל אוסיפ זדקין (Zadkine) באקדמיה גראנד שומייר. תוך כך החל להיטמע במושבת האמנים של מונפרנאס בעודו מתרועע עם אמנים כג'אקומטי, סזאר, ליפשיץ ואחרים, מפגשים שהניבו קשרי עבודה והפריה הדדית.

את דרכו כפסל החל בעבודה בברונזה, ובשנים 1965-1957 יצר סדרת פסלים בנושאים כאקרובטים, רקדניות ומחולות. בפסלים אלה ניכר חיפושו אחר תנועה, תנופה ואיזון במרחב, חיפוש המצוי בבסיס העשייה המודרניסטית בפיסול, במיוחד בפיסול הקווי של אמנים כז'אק ליפשיץ, חוליו גונזלס ואלברטו ג'אקומטי, שמהם שאב השראה.

לעומקה של התנועה במרחב

קוך התעמק בגוף האנושי ובתנוחותיו המורכבות כדי לחדור לעומקה של התנועה במרחב. בפסלים דוגמת אקרובטים שבקמפוס אוניברסיטת תל-אביב, נמתח הגוף עד כדי עיוות והפשטה כדי למצות את אפשרויות התנועה שבו. שני האקרובטים שבפסל נעים בכיוונים מנוגדים, מתהפכים באוויר, ראשיהם נפגשים והם אוחזים זה בידיו של זה, כאשר כל גופם נמתח ומתקמר בתנופה, בתנועה שמתווה עיגול באוויר. התנוחה הקיצונית מרחיבה את מנעד התנועה, את פרישׂתה הווירטואוזית בחלל. מהלך הצמצום החומרי לטובת הרעיון שבדימוי מאפשר למצות את עוצמתה ולזכך את קלילותה, עד שהיא נדמית כרישום סוחף התואם את תפיסת הפיסול כקו בחלל.

מאפיינים אלה, לרבות מידותיו הקטנות והעדינות של הפסל והעמדתו על כַּן, קושרות את הפסל ליצירתו של חוליו גונזלס; אלא שקוך עבד בברונזה ולא בברזל, ולכן לא נחשף לטכניקת הריתוך והחיבור שאפיינה את הפיסול הקונסטרוקטיבי בברזל. אולי מטעמים אלה עבודותיו צמודות יותר לצורת הדמות האנושית. ובכל זאת: פסליו ניחנים באיכות של גולמיות, חספוס וגמישות, כאילו נעשו מחומר הנתון לכיפוף, חיבור והרכבה כמו ברזל, שהעבודה בו מאפשרת יצירת מערכת יחסים מורכבת בין חומר לחלל.

התנועה המתפרצת והמעגלית בפסליו מרמזת על קו תוחם שכמו מקיף ומכיל את חלל הפסל - אם זה שמשרטטות הידיים, ואם זה שמתוות הרגליים. התפצלות הרגליים וההימנעות מליכודן ליצירת מעגל סגור פותחות את הפסל אל המרחב שסביבו ומבחינות אותו כצורה פתוחה ומתמשכת. כך נתון הפסל למבט מכל צדדיו, פתוח ונע בין פנים לחוץ, בין היותו מכיל להיותו מוכל, בין היותו חלל להיותו קו - קו כמשיכת מכחול, כרישום וירטואוזי בחלל.

אשליה של מודאליות

נטול מאסה, נפח ומשקל, הפסל מאבד ממוחשיותו, מקיומו כאובייקט מונוליתי הפונה אל חוש המישוש, והופך לרישום בתלת-מימד הפונה אל העין. חוקר האמנות והתיאורטיקן קלמנט גרינברג ראה בתכונה זו את המאפיין המרכזי של הפיסול המודרניסטי החדש, שהשתחרר מהמסיביות החומרית ומקיומו כאובייקט של הפיסול המסורתי והחל לפעול בספירה המושגית של הציור: "במקום אשליה של דברים מציעים לנו עכשיו אשליה של מודאליות; כלומר, החומר הוא חסר גשמיות, חסר משקל, ומתקיים רק במימד האופטי, כחזיון תעתועים".

באורח פרדוקסלי תפיסה זו של גרינברג, המטמיעה את הפיסול בפורמליזם האופטי של הציור המודרניסטי העילי, תואמת את תיאוריית הפיסול של אדולף פון–הילדרברנד (Hilderbrand) מסוף המאה ה-19, שהעמיד את התבליט דווקא כמודל האולטימטיבי לפיסול בהיותו ניחן ביציבות ובהירות ומחייב ייצוג מנקודת מבט חזיתית אחת, כמו ציור. נראה שתפיסות אלה מתלכדות בעשייה הפיסולית המאוחרת של קוך, בעבודות כ-Journal à claire-voie או אלה העוסקות במוזיקה, דוגמת פוגה גדולה ואף עבודות הסדרה קולורטורות משנות ה-70 וה-80, המבוססות כולן על מבנה תבליטי בשילוב צבעוניות מגוונת וקלילה.