טאי צ'י | ורדה יורן

אודות היצירה והיוצרת / קטיה יופין

הפסל מציג דמות בתנוחה אופיינית לאמנות הלחימה הסינית טאי צ'י. הדמות נשענת על רגל כפופה כאשר הרגל השנייה ישרה, הידיים מתוחות לצדדים בתנועה גלית והראש מופנה הצדה. הדמות מוצבת על משטח גרניט המתחבר לבסיס בטון בגובה של כחצי מטר, המגביה אותה לגובה עיני הצופה. הבסיס אינו תוחם את מרחב הפסל: הזרוע המתוחה של הדמות חורגת מאורכו, תלויה מעל הקרקע ובכך מסיטה את מרכז הכובד של הקומפוזיציה לשמאל הבסיס. הפסל, המציג דימוי פיגורטיבי, בנוי מצורות ביומורפיות וגיאומטריות כאחת. זרימת הצורות וריבוי הבליטות והשקעים תורמים לאופיו האמורפי, אך שבירת הצלעות בזווית חדה מבליטה את האיכות הגיאומטרית של הדימוי. הדמות מפוסלת בצמצום רב של פרטים, במיוחד בצדה האחורי, באופן המכריע לטובת זווית ההתבוננות החזיתית בפסל.

נושא הפסל שואב השראה מאמנות הלחימה הסינית טאי צ'י, שבדומה לאמנויות לחימה אחרות אינה רק שיטת קרב אלא בעיקר תורה פילוסופית ודרך חיים. הפילוסופיה העשירה של הטאי צ'י מבוססת על האמונה שהאדם חי במערכת אחדותית, ושכל שינוי במרכיב זה או אחר של המערכת משפיע על כל האחרים. הפגיעה באחר חוזרת אל הפוגע, כך שבכל מצב האדם ניצב מול עצמו. בכך טמון ההבדל המהותי בין הטאי צ'י לאמנויות לחימה אחרות, שיש בהן מימד של אלימות ותוקפנות. השאיפה להרמוניה ולחופש שוללת פגיעה באחר ומלמדת להתגונן מפני תוקפנות פיזית באמצעות התמזגות עם תנועות היריב, המתאפשרת במצב של רוגע ושליטה עצמית ובטכניקה המכונה "ידיים דוחפות". ברוח זו מתאר הפסל טאי צ'י דמות בתנוחה מאוזנת, המבצעת "דחיפה" בידה השמאלית - תנוחה המסמלת את האיזון הגופני כביטוי של איזון מחשבתי.

עימות כמאפיין סגנוני עיקרי

התבוננות בפסל מכמה זוויות מגלה כי ציר הזרועות מרכז את הקומפוזיציה. הזרועות יוצרות קו גלי, המודגש באמצעות חיתוך קווי המזכיר את סמל היין־יאנג של הטאי צ'י. היין (השחור) והיאנג (הלבן) הם שני הפכים המגדירים זה את ערכו של זה. גם הדינמיקה של הדמות ועיצוב הפסל מגלמים את עקרון ההפכים: אחת מכפות הידיים מקופלת פנימה, בעוד השנייה מזדקפת בתנועת "עצור" ליצירת אופוזיציה של צבירה מול עצירה, היסחפות מול שליטה, תנועה מול קיפאון וכיוצא בזה; צורות הפסל המעוגלות מתנגשות עם משטחים ישרים, מרקמים חלקים מעומתים עם צלעות שבורות וחדות, והעימות בין קו החיתוך הכמו־רישומי לבין הנפחיות התלת־ממדית של גושי האבן הוא מאפיין סגנוני עיקרי של היצירה.

הפיסול של ורדה יורן ניצב על התפר בין הפיגורטיבי למופשט, כאשר לדיאלוג עם החומר (עץ, ברונזה, זכוכית ועוד) מוקנית בו חשיבות רבה. לדבריה, לפעמים האבן מכתיבה לאמן מה ברצונה להיות, והפסל - כמאמר מיכלאנג'לו - רק נדרש לגלות זאת; ולפעמים החומר כמו נוצר כדי לבטא את רעיון היוצר. ועם זאת, יורן רואה בתקשורת עם הצופה את סיבת הקיום העיקרית של יצירתה, וממנה נובעות תכונותיה הפיגורטיביות: "הנושא של רוב פסלי הוא אנושי. ]...[ כשאני מנציחה רגש אני מבקשת מהצופה להזדהות איתו".

זכרונות ילדות מסין

ורדה יורן, החיה כיום בארצות־הברית, נולדה בסין להורים יהודים וחיה שם עד גיל עשרים. הפסל טאי צ'י מבוסס לדבריה על זכרונות ילדות מסין ומהווה (יחד עם הפסלים ין־יאנג ו לוטוס) קטגוריה מיוחדת ביצירתה, השואפת אל המחוזות האוניברסליים של הפילוסופיה. השניּות של היין־יאנג בפסל טאי צ'י שולחת אל השניּות חומר/רוח, הניכרת בכל פסליה של יורן.

הפסל טאי צ'י מקיים קשר הדוק עם מסורת האמנות: עם הנרי מור באיכות הביומורפית של הצורות, בצמצום הצורני, בפריׂשה האופקית של הדמות ובהסטת מוקד הכובד מן המרכז; עם ז'אן ארפ בהכלאות הביומורפיות; ועם הפיסול הפוטוריסטי בהיבט הדינמי ובשאיפה לביטוי של תנועה הנתפסת כפוטנציאל וככוח פנימי. גם נטייתה המסוימת של יורן לפרימיטיביזם באה לידי ביטוי בטאי צ'י, וברוח זו מעניין להשוות את עבודתה לפסלון סיני עתיק מחרס מראשית האלף השני, המתאר דמות גבר עומד. בשני המקרים ניכרים הפשטה וצמצום, גיאומטריזציה ותפיסה חזיתית של הדמות, וייתכן כי הדמיון נעוץ בהקשר התרבותי המשותף. בסיפור חייה ואמנותה של יורן חל מיזוג תרבויות, ואולי משום כך היא רואה בהבדל אמצעי להכרת הערך המוחלט של העולם. פסלה טאי צ'י חוצה את גבולות היצירה הנראטיבית־מקומית והופך למושג.