שואה ותקומה | ורדה יורן

אודות היצירה והיוצרת /  נעמה קלורמן–עראקי

ורדה יורן, שנולדה בסין להורים יהודים שהיגרו אליה מרוסיה, חייתה בסין עד גיל עשרים. ב-1949 עלתה לארץ, ובאמצע שנות ה-70' עברה עם משפחתה להתגורר באנגליה ולאחר מכן בניו-יורק, שבה היא מתגוררת עד היום. כבר בילדותה החלה לצייר, ובארץ למדה תקופת-מה ב"בצלאל" ואחר כך ב-Art Students League בניו-יורק. ב-1979 החלה לפסל ופנתה ללימודים אצל האמנית אלין גייסט (Geist) בלונג-איילנד. יורן עברה בהדרגה ליצירה בפיסול ובחומרים שונים כמו אבן, עץ, ברונזה, חמר, שעווה וזכוכית אקרילית (Lucite) כאשר נושאיה משקפים את התרבויות השונות להן נחשפה בחייה ואת ההיסטוריה היהודית והישראלית.

הפסל שואה ותקומה מציג דמות הולכת חסרת זיהוי מגדרי. צורותיה קוויות וגיאומטריות אבל היא נתונה בתנועה מתעגלת. הדמות צועדת מבין הריסות בעוד מבטה מופנה כלפיהן, כמו מותירה את העבר מאחור וצועדת לעבר עתיד מבטיח, עתיד התקומה, מבלי לשכוח את העבר. על רקע זה היא מעוגנת בסביבתה ולכן גם אינה ניצבת על כַּן ("לא רציתי לשים כַּן כי הדמות היא אחת מאתנו").

מטאפורה להרס התרבות

בין ההריסות סביבה נראים רעף שבור, שרידים של לבֵנה ובתוכה מגן-דוד שבור, אבן בצורת ספר קרוע, שיש של מטבח, מצבה מנותצת. הלבֵנה, עם המגן-דוד השבור שבתוכה, מאזכרת אלמנט קישוטי שהיה רווח בבתי יהודים באירופה. הרעף, השיש, הלבֵנה וספר האבן מסמנים את הנותר מבתים אלה, כמטאפורה לאובדן השייכות והרס התרבות. בה-בעת, הדמות צועדת על שביל מתארך המסמל המשכיות ועתיד פתוח. הפסל מורכב משני שדות צורניים המקיימים ביניהם דו-שיח. הדמות הגיאומטרית מדברת בשפת אמנות אוניברסלית, חפה מסממנים של גזע, דת, לאום, מין או מגדר, בעוד מרכיבי סביבתה הסמליים נוגעים בזיכרון הלאומי.

מוטיב הדמות הצועדת מרכזי ברבים מפסליהם של רודן וג'אקומטי. איש הולך (1907, ברונזה) של אוגוסט רודן כמו מנכס את האדמה שתחת רגליו במדרכו השרירי, המעצים את הכוח הטמון בתנועת ההליכה קדימה ואת התקיימותו בממד הזמן. בפסלה של יורן, לעומת זאת, מרכז הכוח של התנועה אינו ברגליים אלא בהפניית הראש לאחור. בשתי היצירות הפעולה מורכבת ממצבים מנוגדים-לכאורה: איש הולך של רודן מנסה לצעוד מבלי להתנתק מן האדמה, בכפות רגליים הנאחזות בה בכוח - ואילו בשואה ותקומה יש ניסיון להמשיך לצעוד למרות העבר, המסומן על-ידי הפניית הראש לאחור. גם באיש הולך (1947) של אלברטו ג‘אקומטי, בדומה לזה של רודן, הגוף הנע כמו בוקע מתוך כַּן כבֵד כאדמה, וכפות רגליו יצוקות עמוק בתוכו. אבל אצל ג'אקומטי הדמות כמו נחלצת מהחומריות הדחוסה של הכַּן, וברגע פיסולי זה החומריות הסטטית הופכת לתנועה.

פעולת ההליכה אצל ג'אקומטי מעלה על הדעת את התייחסותו לחיים ולהוויה. האדם ההולך הוא מטאפורה לאקזיסטנציה, ברוח ז'אן-פול סארטר שטען כי האדם הוא סך-כל פעולותיו ותנועותיו. ביצירתו הפיסולית העניק ג'אקומטי לדמות האנושית את המימד שעליו דיבר סארטר, ממד האחדות האנושית המגולמת בפעולה. ג'אקומטי יצר סינתיזה בין תודעה לגוף ובין מחשבה לתנועה, כאשר הדחף המניע את הדמות הופך למושג החיים.

בדמות איש הולך של ג'אקומטי אפשר אולי לראות גם אזכור לשואה, בדמות האדם הכחוש ודק האיברים, שלמרות גופו השלדי צעדו בוטח ואיתן. הליכתו היא הוכחה לקיומו, להיותו בין החיים. בדומה לו, גם ההולך בשואה ותקומה של יורן קם מתוך ההריסות, וגם אצלה ההליכה מבטאת את המשך הקיום. בהקשר זה עולה על הדעת גם הפסל אובדן והתחדשות (1993) של ג'ואל שפירו, הבוחן שני מוטיבים פיסוליים: בית ודמות. הבית מונח הפוך על קודקודו, שעון על זווית, קטן במידותיו ביחס לדמות ומסמל אי-יציבות והרס - בעוד הצמיחה וההתחדשות מסומלים בדמות המעוצבת כעץ. יש הרואים כאן בובות וחפצים ממשחק ילדים או דמויות בסרט אנימציה, שכן הדמות הדינמית גדולה מאוד ביחס לבית הקטן, המוטל על צדו כקוביית משחק. הקשרים "משחקיים" אלה מגובים על-ידי הידיעה שהיצירה הוזמנה כאנדרטת זיכרון לילדים שנספו בשואה.

יצירותיהם של יורן, רודן, ג'אקומטי ושפירו מטפלות בדמות ההולכת מזוויות שונות. רודן חרג מהקונוונציות הקלאסיות של העמדה מאוזנת ושם דגש על הכוח שבפעולת ההליכה לתיאור הוויה נפשית שרירית. אצל ג'אקומטי, הדמות הדקה והכחושה צועדת בצעד יציב ובוטח, בין השאר בהשפעת השיח האקזיסטנציאליסטי של תקופתו. אצל שפירו הדמות היא בעת ובעונה אחת אדם, עץ, מצב פסיכולוגי והוויה צעצועית, ואילו ביצירתה של יורן הדמות מעוגנת בנראטיב חד-משמעי - השואה והתקומה - הנטוע בקשר בין אדם לבין המקום והעבר. על פי יורן, נפש האדם שואבת את עוצמתה מן החיבור אל זכר העבר, בצד המבט אל אופק העתיד.