אם העולם א' | בלו סימיון פיינרו

אודות היצירה והיוצר / סיגל ברקאי

הפסל אם העולם א' משקיף אל הים מראש הגבעה שעליה ניצבת אוניברסיטת תל־אביב. המבקר את הפסל מגיע אליו לאטו, מוקף בסימני טבע ותרבות המנתקים אותו בהדרגה מחיי היומיום. הפסל בנוי משתי קוביות אבן גיאומטריות אך לא סימטריות, האחת ניצבת זקופה כמשקיפה והשנייה שוכבת, קשורה לאדמה. בתוך כל אחת מהקוביות הוטבעה בעומק רב האות א'. זו הניצבת מנוקדת בפתָח, ואילו זו השוכבת מנוקדת בסֶגול. הניצבת פרומה יותר ופתוחה אל האוויר שסביבה, ואילו השוכבת סגורה בתוך עצמה והופכת, בימי גשם, למעין מיכל או באר.

עיקרו של הפסל במתח בין חומר לתוכן. האות העברית הראשונה היא מיכל, כלי קיבול: למסר התנכ"י, לשכינה, למיסטיקה הקבלית. היא פותחת את האלפבית, מספרת את סיפורנו כעם הספר, מתייחסת לתרבות ולמסורת היהודית, לבריאת עולם שנוצר באמירת "ויהי". האות כמתווכת בין האנושי לאלוהי, בין חומר לרוח, בין עבר להווה, חרוטה בחומר הקונקרטי, הפיסולי, הקלאסי כל כך - אבן לבנה, המזכירה לנו פסלים בכל הדורות.

חלוקת הפסל לשתי יחידות גם היא דואליסטית. החלק הניצב זקוף, צעיר ואופטימי, מאזכר את הגוף האנושי ומשקיף בגאון על סביבתו - אוניברסיטה בעיר העברית הראשונה; ואילו החלק השוכב, כמצבת קבר הטעונה במשקעי עבר, מאזכר מצבות יהודיות מ"שם": אירופה, שואה, מוות. האותיות החרוטות כתובות באַיִן, המייצג רוחניות אך גם ריקנות ומתריע מפני ההתעלמות מהתוכן הרוחני היהודי, כפי שקרה במאה שנות ציונות חילונית.

בלו סימיון פיינרו נולד "שם", עלה לארץ כנער, ומציג את עצמו כ"שייך לשום מקום ולזמן אחר". במצבו זה הוא בה־בעת הזר המפוכח, המביט במציאות נכוחה ללא עודף המידע המערפל את הנראה - והעולה הנטמע, המאמץ ברצון ומתוך מחויבות את ההוויה הישראלית, מאוהב בשפה העברית החדשה ולכן גם מודע למורכבותה ואפילו סוגד לה, משתף פעולה עם סופרים העושים בה כבתוך שלהם כש"י עגנון, יוסל בירשטיין, חיים באר.

חיתוך נוקשה ותעשייתי

בשנות ה־90' יצר פיינרו סדרות שבהן הופיעו אובייקטים קטנים וטעונים מבחינה חומרית, אסוציאטיבית ותוכנית, המאזכרים את יוזף בויס ואת אמנותו ה"אורגנית", המתייחסת לפוטנציאל האנרגיה בחומר החי - עבודות המשלבות שיער, זפת, עלי ורדים, שעווה, ופועלות באמצעים של נעיצה, קיפול, הצפה, אריזה, חימום. אם העולם א' שייך לתקופה זו מבחינה כרונולוגית, אך שונה מבחינת החומר והיחס אליו - חיתוך נוקשה, גיאומטרי, תעשייתי, ללא מגע יד אדם, כמעט ניגוד מוחלט לכל מה שעשה פיינרו בתחומים אחרים באותן שנים.

עם זאת נראה שיש בפסל גרעין של מהלך שיבקיע בשלב מאוחר יותר, בסוף שנות ה־90': ההתעניינות באות, בשפה, בספרות. הקשר חדש זה הצמיח את תערוכתו "קשר לאחד" במוזיאון ישראל, ירושלים, שיצאה מתחומי המוזיאון אל סמטאות ירושלים, אל רחוב אגריפס ואל נחלאות, והציבה בהן שלטים בלתי אפשריים דוגמת "רחוב הזמן האבוד". באמצעות ההתערבות במרחב העירוני רקמה התערוכה, בשיתוף עם שלושה סופרים ירושלמים, יצירת ענק סביב סיפור על ירושלמית תמהונית, ש"קשרה" את העיר בחוט לבן שנשרך אחריה. בין השאר הוצג בתערוכה בית שיש, שעל קירותיו החיצוניים נחצבו ציטוטים מכתבי עגנון, שלדברי פיינרו היה "פסל מדויק של מלים".

אופן העמדתו של הפסל בסביבתו שולח אותנו ליצירות־מקום דוגמת פסל הזיכרון לוולטר בנימין שהעמיד דני קרוון בפורטבו שבספרד, שגם הוא משלב טקסט, טבע, מוות, זיכרון ותרבות. בתולדות האמנות אפשר למקום את יצירתו של פיינרו במסגרת המהלך הפוסט־מושגי והפוסט־מינימליסטי. מערכת המושגים שטבע ג'וזף קוסות - שבשנות ה־70' שילב טקסט מתאר ואובייקט קונקרטי - כבר מוטמעת ביצירתו של פיינרו. גם פעולות הכרוכות בהזזת מאסות של סלע, חיתוכן והצבתן במערכי נגטיב/פוזיטיב במיקום טעון, נעשו בשנות ה־70' וה־80' הן בארץ (מיכה אולמן) והן בחו"ל (מייקל הייזר, ריצ'רד לונג ואחרים). עוד ראוי לציין את השפעתו הברורה של אריה ארוך על פיינרו, הניכרת בציטוט של יצירתו רחוב אגריפס (1964) בשלטי הרחוב שכבר הוזכרו. כמו כן מהדהדות בעבודתו של פיינרו השפעותיהם של מרדכי ארדון (שהִרבה להתייחס לאות העברית ולכתבים יהודיים) ושל יצחק דנציגר.

הפסל אם העולם א' מעוגן היטב בסביבתו התרבותית, ההיסטורית והפיזית, אך מתאפיין בסממניה הייחודיים של יצירת פיינרו, או כדברי יגאל צלמונה: "פיינרו הוא מסוג האמנים שכשאתה מנסה להגדיר אותם אתה הורס אותם. הוא אינדיווידואליסט, אמן טוטלי, חסר סגנון במובן הטוב של המלה. הקיום שלו הוא במקום שיש בו ספק".