כס | עמנואל הצופה

אודות היצירה והיוצר / בילי גדות

הפסל כס מוצב בגן הפסלים של אוניברסיטת תל־אביב במסגרת קבוצת פסלים העוסקים בנושא הכיסא. הוא עשוי בזלת ומחורר בחורים קטנים, המעידים על התנדפות הגז לאחר התקשות הלבה. צורתו קובייתית, כאשר בחלקה הקדמי של הקובייה פער עמנואל הצופה שקע מעוגל וארוך היוצר דימוי של מושב ומסעד. בחלקו העליון מסתיים הפסל בשבר זוויתי וחד, אך בשאר האזורים הצורות רכות וזורמות יחסית. הצופה שמר על גושיות החומר, ולכן הכס נראה מסיבי ומוצק, איתן כסלע.

על פני השטח אפשר להבחין בשלושה עיבודים שונים של האבן: בצדדים, מלפנים ומאחור נראים אזורים שבהן ניכרים עקבות העבודה באזמל והאבן מחוספסת; אזורים אלה ממוסגרים במיתארי אבן חלקים וגם שקע הישיבה חלק במרקמו; ואילו באזור השבר שבחלקו העליון של הפסל החספוס גס יותר. שקע ה"מושב" הפעור בחזיתו של כס הופך את החלל - שלא רק מקיף את היצירה - לחלק אינטגרלי מהיצירה הפיסולית באבן.

הכיסא הוא כלי קיבול המכיל את גוף האדם היושב. לכאורה לפנינו כלי פונקציונלי, אך זה עשוי להיות פשוט או מפואר ובכך להעיד על יושבו: הכיסא חדל להיות כלי פשוט והופך לכס, מפואר ורשמי יותר, מלכותי אפילו, המסמן מעמד וכוח - כס השלטון וכס המלך. כבר בתרבויות מצרים העתיקה, יוון ורומי נתפס הכס כאטריבוט מלכותי. במקדש חפרן נמצאו כמה פסלים המתארים את המלך, ובאחד מהם הוא ישוב על כס גבוה, קובייתי וזוויתי, שלמרגלותיו מעין מדרגה המשמשת הדום לרגליו ומתאימה את מידותיו לגובה הכס. ביוון העתיקה שימש הכס לתיאור האלים, הגיבורים המתים ואנשי המעלה. המלה היוונית לכס - thonos - הפכה עם הזמן נרדפת לכוח ומלכותיות. התרבות הרומית, ששאבה את דגמיה מהתרבות היוונית, יצרה וריאציות מקוריות משלה על נושא הכס, דוגמת הכורסה.

מימד רוחני ומלכותיות

הכס או הכיסא מורכבים משלושה יסודות - בסיס, מושב ומשענת - שמטרתם להכיל את הגוף האנושי. ההבדלים בין הכסאות נובעים מגישות עיצוביות שונות וממגוון של השפעות סביבתיות. גם בפסלו של הצופה נשמרים שלושת מרכיבי יסוד אלה, אך ההבחנה ביניהם אינה מוחלטת והם כמו מתמזגים זה בזה. הגושיות והקובייתיות של הכס השלם מזכירה את הכס המצרי - אך המושב והמסעד המעוגלים יוצרים תחושה של רכות מזמינה. מסעד הכיסא קטוע בחלקו העליון, ועם זאת שני המלבנים בצדי הכס והשקע שביניהם מוארכים בעיצובם ונראים כנמשכים מעלה עד אינסוף. משיכה זו מזכירה את ההגבהה הטיפוסית לאמנות הגוֹתית, שתכליתה האלהת המבנה או הפסל והדגשת רוחניותו. באמצעות הגבהה זו הצליח הצופה להעניק לפסל מימד רוחני, וזה רק מחזק את המלכותיות הכרוכה בשמו של הפסל.

אלא שפסלו של הצופה עוסק גם במימד החומר והצורה  ומבטא את ארציותו באמצעות סממנים של פשטות ופאר כאחד. ההדום החסר והגימור הקטוע של ראש הכס, כאילו הופסקה המלאכה בעיצומה, גורעים מההוד המאפיין את הכס, בעוד המשענת העבותה והחומריות המוצקה והכבדה של פסל הבזלת מעצימים את ההדר הטבוע בכס, כהופעתו באמנות המצרית, היוונית והרומית. הכס חוזר ביצירתו של הצופה ומפוסל במגוון של סלעים (גרניט, טרוורטין, בזלת). רוב פסליו נעשים מגוש מונוליתי ושומרים על המסיביות והכבדות של האבן, בצורות רכות וזורמות על פי רוב.

לטענת אדם ברוך הפיסול של הצופה נראה כממצא ארכיאולוגי, והנושאים החוזרים ביצירתו (שור, כיסא, עוגן, חיה, הדום) טיפוסיים לאסיה הקטנה, למזרח התיכון ולאזורי הים התיכון. סממנים אלה היו שגורים באמנות הארצישראלית של שנות ה־40 שהתאפיינו בארכיאולוגיזם ובאהבה להכרת הארץ. באותן שנים פעלה בארץ תנועת ה"כנענים", שפַסליה הִרבו לעבוד באבן בהשראת הפיסול המצרי, האשורי והבבלי והממצאים הארכיאולוגיים שהחלו להיחשף אז סביבם. בשנות ה־40 היה הצופה נער צעיר וטרם עסק בפיסול, אך רשמיו כנער שיצא לתור את הארץ, כנהוג באותן שנים, באו לידי ביטוי בפיסול שיצר כבוגר.