שואה וגבורה| עמנואל הצופה

אודות היצירה והיוצר / בילי גדות

שתי יחידות מסיביות של אבן טרוורטין בצבעי אדום־ורדרד מרכיבות את הפסל שואה וגבורה. אחת מהיחידות ניצבת לקרקע וגבוהה מהיחידה השנייה, שכמו שרועה אך גם תלויה על בלימה. שתי היחידות אינן צמודות זו לזו, והמגע ביניהן - בכמה נקודות בלבד - קליל ועדין. היחידה הניצבת כמו יוצאת מצורת ריבוע או מלבן מוארך ומחולקת לכמה מלבנים מוארכים נוספים, כאשר המלבן השלישי משמאל הוא למעשה שקע שיצר עמנואל הצופה בגוש האבן. בחלקה האחורי נשמרת הצורה הכללית, וחצובים בה שלושה שקעים מעוגלים. היחידה השרועה עשויה מגוש אבן מעוגל שקוויו רכים וזורמים, וחריץ בוקע את פני השטח העליונים שלו.

במחצית הראשונה של המאה ה־20 החלו פַסלים משתמשים בחלל כחומר פיסולי בדיוק כמו האבן, השיש והעץ. ניצני המהלך מסתמנים ב־ 1912, שנה שבה יצר פיקאסו את גיטרה, ארכיפנקו יצר את אשה מהלכת ואומברטו בוצ'וני השלים את בקבוק בחלל - שלושה פסלים המשלבים את החלל בחומר כחלק אינטרגלי מעיצוב הצורה. בפסליו של הצופה, החלל אינו חודר אמנם לגוש האבן, אבל הוא משלים את המאסה שנגרעה באזורי החריצים. פסליו מתאפיינים בעיבוד מעודן של פני השטח ובצורות ביומורפיות זורמות, המעלות על הדעת את פסליו של הנרי מור, שצורותיו המעוגלות מדמות איברים אנושיים כמו שד, צוואר, ראש ובטן. גם בפסלו של הצופה אפשר להבחין בצורות אנתרופומורפיות: הצורה המלבנית במרכז היחידה העומדת נראית כעמוד שדרה וצוואר, שמשני צדדיו הכתפיים.

כאם המגינה על בנה

בימת גרנוליט מרובעת יוצרת הפרדה של כמה סנטימטרים בין הקרקע לפסל, וכך מתחזקת מהותו העצמאית. גובהו, 250 ס"מ, עולה על זה של אדם אך אינו מונומנטלי. היחידה הניצבת, בצורתה ובגובהה, נראית כחומת מגן המסוככת על היחידה השרועה מפני הסביבה, כאם המגינה על בנה. לתחושת ההגנה מצטרפת תחושת חום ורכות אנושית, המתקבלת מצבעה האדמדם של האבן, עיבודה, זוויותיה הרכות וזרימת הצורות. לרגע נדמה ששתי האבנים היו לגוף אנושי אחד ביד האמן. הפסל מוצב מול בניין גרוס, בכיכר השואה והתקומה. בתוך הבניין שמור אוסף וינר, ובו מסמכים מקוריים ומחקרים בנושא השואה, האנטישמיות והפאשיזם. שמו של הפסל, שואה ותקומה, מעיד על תכליתו - זכר השואה והגבורה ואמונה בתקומה: הישרדותו ותקומתו של הילד תלויות באם המגוננת עליו מכל רע, ותקומתה של האם כרוכה בהישרדותו של בנה.

התקומה וזכר השואה שזורים כחוט השני בפסלים ובאנדרטאות נוספות ברחבי הארץ, דוגמת האנדרטה גווילי אש ביער הקדושים, שפיסל נתן רפפורט כקלף מתקפל המחולק לשניים. הגוויל הראשון מספר בתבליט את מאורעות השואה, והגוויל השני מתאר את התקומה. גם באנדרטת השואה והתקומה של בתיה לישנסקי, המוצבת בקיבוץ נצר־סירני, מבטאת הפסלת את הייאוש והסבל לצד הרצון לחיים והתקווה להגיע למקום מבטחים.

זיכרון, תקומה והתחדשות

שאלת הזיכרון עולה גם בפסל הרעות שיצר הצופה ב־2001. פסל בזלת זה הוצב בקיבוץ יראון לזכר חברי הכשרת הפלמ"ח שהתיישבו במקום ונפלו במלחמת השחרור. חלקם היו חבריו של הצופה, והפעם נצבע הזיכרון בגוון אישי. הפסל מורכב מארבע יחידות, ששלוש מהן ניצבות ותומכות יחדיו באלמנט אופקי - הפצוע. בדומה לפסל שואה ותקומה, עוצמתו של פסל זה נובעת מאופן הצבתן של היחידות זו ביחס לזו. הצופה מרבה לעסוק בנושאים הקשורים בים (סירות, עוגנים) ומפסל אובייקטים ככסאות, שרפרפים, חיות ומזבחות. הוא יוצר באבן (בזלת, טרוורטין, גרניט) ולטענתו מכבד את האבן, לא מתחכם לה ומנסה להיות קשור לאיכויותיה. שני פסלים של הצופה מוצבים באוניברסיטת תל אביב: כס, ושואה ותקומה. בשניהם מורגשת הכבדות והמסיביות של גוש האבן, שניהם נאמנים לחומר, ובשניהם גרועים שקעים או חריצים ההופכים את החלל לחלק מהיצירה. שילובן של טכניקות פיסול מסורתיות בעיבוד חדשני מקרין גם הוא את נושא הפסל: התקומה, ההתחדשות, מחייבת את זכרון העבר, השואה.