לזכר קורבנות הים | מיכאל גרוס

אודות היצירה והיוצר / חבצלת כהן

גליל לבן ניצב על בסיס לבן עגול המהווה חלק מהפסל, ומכסה את השליש המרכזי של שטח הבסיס. כמעט באמצע גובהו של הגליל פעור פתח בצורת טרפז א־סימטרי: צלעו הימנית ישרה, צלעו השמאלית אלכסונית וארוכה יותר, ובסיסו כקשת מקומרת. החלק התחתון נבנה מדוד ענק והחלק העליון מגליל ברזל תעשייתי - פסולת תעשייתית ממוחזרת, המשמשת מוצא לרבים מפסליו של מיכאל גרוס, המרבה לעבוד עם חפצים מצויים מן־המוכן.

הפתח דומה לפה פעור, המציג את חללו הפנימי השחור של הגליל ויוצר משחק ניגודים של לבן/שחור, סגור/פתוח. החיתוך המחוספס של הפה מרמז על רטט המסורית ועומד בניגוד לצורה הנקייה והלבנה של הפסל, כאשר הניגוד בין חלקּות הצבע לבין מרקם החיתוך רק מבליט את מתח הטונוס של החומר. המפגש בין הברזל התעשייתי הפשוט לבין המגע האנושי של עקבות החיתוך מתעצם לרקע הניגוד בין הרכות הכיפתית של הבסיס לבין הזדקרות הגליל, ליצירת תחושה של אי־יציבות ועימות עם כובד הברזל ועם הפתח השחור כחשכת הקבר.

בממדיו הלא מונומנטליים הפסל לזכר קורבנות הים הוא אנושי, מינימליסטי ומאפשר התכנסות והתייחדות אישית וישירה. הזדקרות הגליל מזכירה פריסקופ של צוללת, הנראה על פני הים לפני רדתה למצולות; הזדקרות זו כלפי מעלה הפוכה בכיוונה לדרכם של יורדי הים, הפונים כלפי מטה. למרות המסיביות שלו, הפסל מעביר תחושה של רישום בחלל ומאפשר לאוויר לזרום בתוכו ודרכו. תחושת הריחוף הלבנבנה וההזדקרות הרכה כלפי מעלה יש בה אולי משום קטיעה של המירוץ אל האבדון, כעין הצהרה שמשהו תמיד נשאר מכל אובדן. רק הפה השחור הפעור הוא כצלקת הנותרת אחרי האסון.

נושא השכול כמוטיב חוזר

"אני אוהב לפסל בברזל," אומר גרוס. "מושכות אותי האפשרויות של צורה נקייה, הנותנת מקום להגדרה עצמית בולטת של הערכים הפלסטיים השונים. הגוש, החלל הפנימי והקו, עם היותם הוויה מלוכדת, חיים בו כל אחד בערכיות צורנית עצמית. אני אוהב צלילּות. גם ברצותי לבטא דברים דקים מן הדק אני נוטה לומר זאת דרך ההתייחסות הפיזית בין האדם, הפסל והמרחב. מדבר אלי מאוד החלל הפנימי המסוגר בברזל, דרך פריצתו אל החלל החיצון. לפעמים אני מרגיש שהוא התמצית, נשמת הפסל. בלשון זו של חומר וצורה אני רוצה להציב מהות אנושית - רוח של רגעי אדם כפי שהם עולים בלבי, לדאבוני נוגים לרוב, כמין תפילה לאדם, ליופיו ולעצבונו." ההקבלה שמותח גרוס עצמו בין העבודה בברזל לבין "נשמת הפסל" ו"המהות האנושית" רלוונטית ביותר לפסל זה, המבטא אובדן.

השכול שזור לאורך יצירתו של גרוס בציור ובפיסול, כאשר בשני המדיומים ניכרת מגמה של צמצום האובייקט במרחב. מגמת הצמצום באה לידי ביטוי כבר בפסלו לזכר עולי הגרדום מ־1964, שהוא כרישום בחלל של שני מיתרים הצומחים מהאדמה אל הרקיע. הפסל לזכר קורבנות הים הוא שלב נוסף בהתפתחות הפיסול של גרוס, בתהליך התרוקנות הפסל מהמאסה לכלל מבנה מעטפתי המאפשר זרימה של אוויר.

פסלו זה של גרוס שזור גם באחד ממושגי היסוד בפיסול, העמוד, שהגיע לאחד מביטוייו המזוככים ביותר בפסלו של קונסטנטין ברנקוזי עמוד אינסופי (1937) - פסל גבוה ונישא, שאינו פורץ אל החלל בשל קצהו הקהה כ"כּן לשמים." גם פסלו של גרוס מסתיים ברכות מתעגלת הקוטעת את תחושת האבדון והאינסוף - ובדומה לפסלו של בארנט ניומן כאןI (מ-1950) הוא ממחיש בממדיו הצנועים ובצורתו האנכית את עמדתו של האדם במרחב.

דיוקן עצמי של הדרך מן החיים אל המוות

בראשית שנות ה־60 החלו מופיעים באמנות העולם עמודים מסוג אחר, שביקשו לקרב את חלל הפסל למרחב הקונקרטי של הצופה ולזמן הפיזי שנדחק מהחוויה הפיסולית - עמודי הפיסול המינימליסטי, העוסקים ב"אובייקטיות" של האובייקט האמנותי, במונחי מייקל פריד. בשניים מפסליו של יצחק דנציגר ניכרות נגיעות ממין זה, המקדימות את אלה הוודאיות כל כך בפסלו של גרוס: קונסטרוקציה אנכית (1959), העושה שימוש בצורות פשוטות ומונגדות, והצעה לאנדרטה לזכר פורצי הדרך לירושלים (1960), הצבועה לבן ומרוקנת לחלוטין ממאסה תוך שילוב של רכות פתלתלה וקוויּות המתנשאת מעלה. החוויה החזותית בפיסול, כותבת שרה הקרט, נוצרת כתוצאה מ"שיווי משקל דינמי" בין צורות לצבעים; זו בדיוק התחושה שמעביר פסלו של גרוס, שהצורה והצבע משלימים ומעצימים בו זו את זה ומאפשרים התחברות אינטימית.

יגאל צלמונה כתב על יצירתו של גרוס שהיא כ"דיוקן עצמי של הדרך מן החיים אל המוות, מן הזיכרון אל השכחה, מן ההופעה אל ההיעלמות, מן הלבן אל השחור ומן האור אל החושך." פסל זה אכן חובק את כל צמדי ההפכים הללו, שעושים אותו פשוט ומיוחד כל כך.