קשת | גדליה סוחובולסקי

אודות היצירה והיוצר / טליה תמיר

בגן הפסלים של אוניברסיטת תל־אביב מוצבים שלושה פסלים של גדליה סוחובולסקי. הפסל ללא כותרת (1971) הוא אחד מפסליו הראשונים של האמן והוא נמצא ברחבת הדשא שמדרום לבניין הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי. הגישה אל הפסל פתוחה מכל הכיוונים והצופה יכול להקיפו, אבל נראה שנקודות המבט המועדפות הן מדרום ומצפון.

הפסל בנוי משרשרת פלדה בת 13 חוליות אליפטיות, שרותכו זו לזו בצורה עקומה (פרבולה) המזדקרת לגובה 350 ס"מ. החוליה הפותחת את המבנה היא היחידה הנראית כטבעת. כל שאר החוליות נחצות לשניים במרכזן על ידי מוט, שמשמש לחיזוק החוליה. הפסל מעוגן (בטבעת השלישית) ללוח מתכת מלבני, וזה מעוגן אף הוא למבן בטון, שמספק חיזוק נוסף לבסיס הפסל ומגביה אותו מעט מעל פני השטח. לדברי האמן: "לשרשרת הזו יש היסטוריה, עשו בה שימוש במעגן הדלק של חברת החשמל עד שפג תוקף שימושה". הפסל מצופה בלכה אבל עקבות הזמן ומזג האוויר ניכרים במרקם המחוספס של פני השטח של החוליות.

פיסול כמבנה אסתטי והנדסי

גובה הפסל, הכפול מגובה אדם, מקנה לו כוח ועוצמה. צורת הקו המתעגל כלפי מעלה יוצרת אשליה של תנועה, וגם דגם השרשרת והחזרה של הצורה האליפטית יוצרים מקצב ותחושה של דינמיות בחלל. חוליות השרשרת, המיועדות לשאת עומסים כבדים ולעמוד בלחצי משיכה עצומים, מרותכות זו לזו ויוצרות את המתח האנכי הגבוה, שמתגבר על כוח המשיכה והמסה העצומה של החומר. וכך, החומר כמו מיטשטש ומאבד את "חומריותו". הפסל יוצר מעין שיבוש חזותי אצל הצופה, כאשר בניגוד לציפייה שהמסה הגדולה של הפלדה תקרוס מטה היא עולה ומזדקרת כלפי מעלה. הפסל הוא יצירה המשלבת בין אמנות למדע; פיסול כמבנה אסתטי והנדסי.

פלדה היא סגסוגת קשה מאוד המורכבת ברובה מברזל. היא נחשבת סמל לבנייה מודרנית ולהישגיו הטכנולוגיים של המין האנושי במאבק מול איתני הטבע. אפשר לראות בפריצה של השרשרת כלפי מעלה ביטוי לאמונה המודרנית בקדמה, ביכולתו של האדם לעצב את גורלו. אפשר גם לקשור את השימוש בשרשראות ביצירותיו של סוחובולסקי לנושא שרשרת הדורות. כל אדם הוא גם פרט בקבוצה, והוא ובני דורו הם עוד חולייה בשרשרת מתמשכת. במקרה של העם היהודי, לשרשרת הדורות חשיבות מיוחדת בהעברת המסורת היהודית מדור לדור ושימור העם היהודי בפזורה. השרשרת, כמבנה רציף שעוצמתו נובעת מהקשר ההדוק בין הטבעות שמרכיבות אותו, יכולה לשמש מטפורה לחשיבות של תחושת השייכות, האחריות והמחויבות של הפרט כלפי הקהילה והסביבה.

יקום שתלוי במרחב

הפסל ללא כותרת (עם המקדח) (1971) נמצא מדרום לפסל הקודם (מצפון לבניין רקנאטי) ובנוי משני חלקים מעוגלים עשויים פלדה, שהיו בעבר טבעות אטימה של מכל. שני האלמנטים יוצרים חלל אליפטי, כשמנקודת החיבור העליונה שלהם משתלשלת שרשרת ועליה תלוי מקדח סלע אמריקאי ישן. הפסל נישא לגובה 290 ס"מ ולדברי האמן "הצופה יחליט מה הוא רואה, אבל מבחינתי זהו מעין יקום שתלוי במרחב, מישהו מחזיק את היקום הזה"

הפיסול של סוחובולסקי נעשה מחלקים חסרי הילה כגון שרשראות, ברזלים, גלגלים ומצופים, שנוצרו בייצור תעשייתי־המוני ולוקטו מסביבת עבודתו כמהנדס בתה"ל ולאחר מכן כמהנדס במשרד פרטי שעסק בבנייה ציבורית. לדברי האמן "נתקלתי בשרשראות במעגני הדלק במסגרת עבודתי בתה"ל והחומר הזה הקסים אותי". הצירופים שלו הם מעין איסוף של "ממצאים מודרניים שפג תוקפם". פסליו עוסקים במערכת היחסים שבין היסודות של החומר כמסה, צורה ומבנה לבין הכוח כתנועה ואנרגיה. סוחובולסקי יצר גם קבוצה של פסלי משחק, שמזמינים את הצופים לפעול מתוכם. ביניהם פסל פלדה שנמצא בכיכר דוידקה בירושלים (ללא כותרת, 1971).

גרוטאה כחומר גלם לגיטימי

יצירתו של סוחובולסקי יונקת מהפיסול הקונסטרוקטיביסטי של ראשית המאה ה-20. המעבר לפיסול בברזל בישראל באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 היה מהלך מודרניסטי מובהק. החפץ המצוי, הגרוטאה, פסולת התעשייה - כל אלה נעשו חומרי גלם לגיטימיים לפיסול, שאפשר לצקת בהם חיים חדשים. כך עשה יחיאל שמי, אחד החברים המרכזיים בקבוצת "אופקים חדשים".

אחד התקדימים לשימוש בשרשראות בפיסול הישראלי הוא בעבודותיו של עזרא אוריון, למשל, בפסל כמיהה (1966) בווינצ'סטר שבאנגליה, הבנוי משרשרת שנישאת אל על בקו אנכי ומתגברת על כוח הכבידה. תקדים אחר הוא הפסל קשר הדורות של יצחק דנציגר (1958), שנמצא במוזיאון אילנה גור ועשוי יציקת שיש בגוון אפרפר של שתי טבעות שרשרת אחוזות זו בזו.

סוחובולסקי מיישם ביצירתו את מכלול הידע המקצועי שלו כמהנדס בשילוב תפיסת עולם רציונליסטית ואסתטיקה מודרניסטית. לאחר כעשור וחצי של יצירה הוא הפסיק לפסל ובחר להתמקד בתחומים אחרים בחייו.