אנרגיה | בני אפרת

אודות היצירה והיוצר / איריס ברק

פסלו של בני אפרת אנרגיה(1969) הוא קובייה עשויה גלי מתכת מפלדת אל־חלד. גלי המתכת המרכיבים הן את פנים הפסל והן את המעטפת החיצונית שלו מפותלים בצורת סלילים, והם מעוררים תחושה של זרימה המנוגדת למשמעת הגאומטרית החמורה של הפסל. לתוך קוביית המתכת המוצבת על הדשא מול בניין רוזנברג למדעי היהדות השתרגה במהלך השנים צמחיית פרא, והיא שינתה את הגבולות הסימטריים והנראות המתכתית של הצורה הגאומטרית המקורית של הפסל.

עבודותיו של אפרת הן תוצר של תהליך יצירה, שראשיתו בתכנון קפדני המעוגן בגישתו הייחודית ליצירת צורות תלת־ממדיות. אפרת קושר את תהליך היצירה שלו למושג "אנרגיה חזותית", שהפך מהותי להבנת עבודותיו: "אין לי חפץ ביצירת תכונות דינמיות באמצעות תנועה ממשית, אני מבקש לפעול על הצופה באמצעי הניגוד וההשלמה הפשוטים ביותר שבתחומי החומר והחלל ויחסי הגומלין. אני רואה בהשפעה שהאובייקט יוצר בצופה מסקנה של מה שבחרתי לכנות 'אנרגיה חזותית'".

המושג "אנרגיה חזותית" מבטא את מערכת היחסים בין הפסל לבין סביבתו ובינו לבין הצופה. האפקט הראשוני של הפסל אנרגיה נובע מגודלה של הקובייה ומהמראה הדחוס, הסבוך והמסיבי שלה. במבט נוסף, הדחיסות מתפוגגת ונוצרת תחושה של תנועה רפטטיבית זורמת: זרימה של האנרגיה הכלואה בתוך הפסל אל מחוץ לגבולותיו. שלא כמו בפיסול קינטי, שבו תצורתו ופעולתו הפיזית של הפסל מבטאים את זרימת האנרגיה הלכה למעשה, פסלו של אפרת מבטא זרימת אנרגיה באמצעים שאינם דינמיים.

בחינת גבולות המופשט

הפסל אנרגיה מציג סינתזה בין גישתו המושגית לבין נטייתו החומרית של אפרת, סינתזה שהוגדרה במונח "אמנות קונקרטית". זוהי אמנות הנגזרת מהאמנות המושגית, אך נבדלת ממנה בכך שהיצירות הן עצמים קונקרטיים ולא רעיונות או טקסטים. אצל אפרת, הרעיון מומחש באמצעים חזותיים טהורים, כפי שניכר בעבודות שהציג בתערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות ב־1979. בקטלוג שליווה את התערוכה כתבה האוצרת, שרה בריטברג־סמל, כי האמנות הקונקרטית היא שלילת האמנות כסמל, שלילת האשליה באמנות, וגבולותיה הם גבולות התכונות הפיזיות של החומר ושל האובייקט.

עיסוקו של אפרת במושגי ובקונקרטי החל לאחר שסיים את לימודי הציור במכון אבני ועבר ללמוד ב־1965 בבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון. בסוף שנות ה־60 ובשנות ה־70 של המאה ה־20 התנסה אפרת בעבודה בחומרים שונים כמו סוגי סלעים, מתכות וגומי, התנסות שנולדה ממשיכתו לחקר תהליכים הנדסיים ומדעיים. בלונדון עבד אפרת לצד המורה והאמן אנתוני קארו [Caro]. ביצירתו בשנים אלו ניכרת זיקה לאמני "פיסול הדור החדש" [Sculpture Generation New] - קבוצת אמנים בריטים צעירים, שעסקו בשנות ה־60 של המאה ה־20 בגילוי מחדש של הפעולה הפיסולית באמצעות שימוש בחומרים לא קונבנציונליים ובצורות וצבעים חדשים. יצירותיו מאותן שנים מתכתבות גם עם עבודותיהם של קרל אנדרה [Andre] ודונלד ג'אד [Judd], שבחנו את גבולות המופשט על ידי יצירת צורות גאומטריות בסיסיות, תוך שימוש בחומרים תעשייתיים ותהליכי עבודה המשלבים חוקים הנדסיים ותהליכי ייצור אקספרימנטליים.

אמנות טוטלית המחויבת לחיים

הפסל אנרגיה ממחיש את הרוח הניסיונית, שאפיינה את אפרת בתקופת שהותו בלונדון, והתבטאה בשימוש בחומרים חדשים, בצורות משתנות ובתהליכי חקירה שהם חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה. הפסל הוצג לראשונה, לצד שני פסלים נוספים של אפרת, שידור ופוג'יאמה, בביינאלה לאמנים צעירים בפריז ב־1969. אפרת זכה בפרס ראשון בביינאלה [Prize Rodin Musee] ובעקבות כך גם להכרה בינלאומית.

בעבודותיו בשנות ה־70 של המאה ה־20 ביקש אפרת לייצר אמנות החוקרת את מהותה של האמנות עצמה ולנסח את מסקנותיו באורח חזותי־פלסטי מובהק. פסליו חוקרים את התכונות הצורניות המהותיות הטבועות בחומר - שיווי משקל, כובד, גבולות הפורמט; את תהליכי היצירה ואת תהליכי הקליטה של היצירה. בכך נבדל אפרת מאמנים בולטים שפעלו בישראל באותה עת, למשל, משה גרשוני, מיכאל דרוקס ויהושע נוישטיין, שעשייתם נשאה צביון פוליטי מקומי מובהק. אפרת, בשונה מהם, עסק בראייה גלובלית בעלת אופי מחקרי הנדסי־מדעי והתמקד בבעיות צורניות אוטונומיות של שפת האמנות.

שנות ה־70 של המאה ה־20 הן שנות מפתח ביצירתו של אפרת, ובהן נזרעו הזרעים שהנביטו בהמשך אמנות טוטלית המחויבת קודם כול לחיים. מה שהחל באותן שנים כחקירת מושגי יסוד עקרוניים בשפת האמנות, הפך בשנות ה־80 למחויבות מצפונית אקולוגית טוטלית לעתיד כדור הארץ - "המעבר מאוטופיה לאידיאולוגיה" - כפי שמכנה זאת תמי כץ־פרימן. זהו שבר עז של מעבר מפורמליזם מושגי לכאורה, חף מכל מטען אלגורי, לאמנות רוויית משקעים ספרותיים מטפוריים, שמלווים את יצירתו של אפרת עד היום. השילוב הבלתי מתוכנן של הצמחייה בפסלו המוקדם של אפרת אנרגיה, יש בו אולי משום פתח לדיון בעבודותיו המאוחרות העוסקות באקולוגיה, בשינויים החלים בתנאי החיים בכדור הארץ ובתפקידו של האדם במארג סבוך זה.