מזל | איתן בן משה

אודות היצירה והיוצר / דפנה ביזמצר

ברחבה שבין בניין מקסיקו לבניין קיקואין, על אי של צמחייה סבוכה, שוכן כדור לבן גדול ממדים. פסלו של איתן בן משה מזל (2009) הוא אסמבלאז' אניגמטי ואמורפי, כפי שמתאר אותו האמן: "כמו הרבה דברים שאני עושה, זה פיוז'ן של כל מיני סגנונות ודברים. לא ברור אם זה אורגני, ביולוגי, אידיאולוגי או זואולוגי; בפסליי אני משחק לעיתים קרובות באזור הזה של משהו שבין יצור לסלע, בין מה שהיה שם תמיד לבין משהו שהניחו אותו שם". 

הפסל בנוי מכמה צורות גאומטריות בסיסיות המולחמות יחדיו. הצורה  הדומיננטית היא כדור לבן מבריק, בעל שקע עגול בצידו השמאלי. הכדור ניצב על רגל ברזל מוגבהת מהקרקע והצופה יכול לנוע סביבו. בחלקו הימני של הכדור מזדקרים שלושה מוטות מתכת מלבניים, חתוכים בשני הקצוות, המוצבים באלכסון זה על זה. הם פורצים לחלל בתנועה אקספרסיבית, כמבקשים לעורר בזיכרון הקולקטיבי את אנדרטת פורצי הדרך לירושלים (1967) של נעמי הנריק. בחזית הפסל תלויה קובייה צבועה בוורוד מתקתק, שעשויה לבטא פרץ של אופטימיות, או שמא דווקא את טעמה המר של האשליה. הצבע זר לפסל וכמו קורא תיגר ומערער על הקומפוזיציה כולה.

מסורת של אמנות אפוקליפטית

הקליפה הלבנה של הכדור נאכלת אט אט מן הבסיס כלפי מעלה ולעבר צדדיו של הכדור, וכך נחשף פנים הפסל העשוי שעטנז של ספוגים, בדים, חוטי ברזל, נזילות צבע ופרחים מפלסטיק. השילוב בין חומרים תעשייתיים לבין שאריות של חפצים יומיומיים יוצר מראה המדמה פריטים שנסחפו בביוב או נשרו מתוך ערמת פסולת רעילה; מעין שרידים של תרבות אנושית שנכחדה בחורבן אפוקליפטי. הממד האפוקליפטי חוזר בעבודותיו של בן משה, אבל תמיד שזור באופטימיות. כך, למשל, בתערוכה "ירחי יריחו" (2012), שהציגה יצורי כלאיים עשויים יציקות כימיות צבעוניות ומבריקות וביניהם תמהיל של אורות וצללים שהקנה תחושה אפוקליפטית קולנועית. חזיון הקץ האופטימי ניכר גם במיצב האור הלבן (2014), שאיה לוריא מתארת אותו כך: "משתה סוריאליסטי, אפוף מסתורין ותחושת חרדה שבירה ופוצעת. [...] התכה של הדוניזם ונהנתנות, רכושניות וסיאוב, כאוס וחורבן, התנחמות בקדמה מדעית טכנולוגית ובו־בזמן איזו הבטחה לגאולה רוחנית פוטנציאלית". 

עבודותיו של בן משה שייכות למסורת ארוכת שנים של אמנות אפוקליפטית. מאז שנות ה־80 של המאה ה־20 הלכה והתעצמה תחושת הקץ הקרב ובא, וזאת בעקבות החרדה מפני איום גרעיני, אובדן השליטה על הטכנולוגיה והנזקים האקולוגיים לכדור הארץ. אחד הביטויים לתחושה האפוקליפטית באמנות הישראלית היא עבודתו של גל וינשטיין מדרון (2007), המציגה שיירים של עולם שחרב - פיח שנקרש וקבר תחתיו את הבתים. לעומתו, פסלו של בן משה מותיר שביב של אופטימיות באמצעות המשחק העדין בין שרידי החורבן הקבורים בכדור לבין קליפתו של הכדור הנותרת שלמה ברובה, הכתם הוורוד הרענן והאלמנטים הפורצים בתנועה כלפי מעלה. בן משה מתיך את חלקי הפסל השונים ליצירה אחת. עבודתו עם החומרים השונים מדמה תהליך אפוקליפטי שקרס אל תוך עצמו וברא עולם חדש.

אסתטיקה של הזבל

בן משה למד בבית הספר לאמנות קלישר בתל אביב ובאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, וכיום הוא עובד בסטודיו בדרום תל אביב. הרב־גוניות, הכאוטיות והאקלקטיות של הסביבה נוכחות בעבודותיו. הפסל מזל מתכתב גם עם תאוריות הקשורות  באסתטיקה של הזבל. כבר בשנות ה־60 של המאה ה־20 החלו אמנים להתעניין באשפה כחומר גלם למדיום האמנותי. האמן הצרפתי ארמן פייר פרננדז [Arman] בתערוכתו מ־1960 "המלא" ["Le Plein"] אכלס את חלל הגלריה באשפה.

אצל בן משה, הפסולת עוברת מטמורפוזה באמצעות זוהרו הלבן של הכדור, המקנה לה, כבמעשה קסמים, הילה של עונג חזותי. טכניקה זו של יצירת מחזה אפי נשגב מפסולת אנושית מזכירה את המיצב הבלתי נחשקים (2000) של זוג האמנים טים נובל [Nobel] וסו וובסטר [Webster]. המיצב עשוי ערמת אשפה שמוקרן עליה אור היוצר צל של זוג האמנים ולראשם כתרים. נורמן רוזנטל כתב עליו: "גן העדן שלהם אינו שיפוטי, אפילו הדוניסטי, ומכיל בתוכו נטייה אנרכית, שהיא גם ביקורת וגם חגיגה של האפוקליפסה הנמצאת בכל מקום סביבנו". 

הפסל מזל נע בין ריקבון ארכיאולוגי לנשגב עתידני; הוא מעין מאובן המכיל זיכרון של עבר אנושי המציג עצמו כיקום חדשני. הוא נטוע בחלקו המערבי של הקמפוס; ושם, בשעת בין ערביים, כשקרני השמש מכות עליו בעוצמה, הכדור הלבן בוהק בשיא תפארתו ומהדהד את עקרונותיו של המוסד שבתוכו הוא מוצב: חתירה לחדשנות מתמדת והליכה אל העתיד תוך עיבוד של זיכרונות העבר.