דמויות עומדות | גדליה סוחובולסקי

אודות היצירה והיוצר / גיל ניר

הפסל דמויות עומדות בנוי משתי סדרות קצרות של חוליות שרשרת עוגן מסיביות, הניצבות זו לצד זו במבנה אנכי ובמערך חזיתי. חוליות העוגן, העשויות פלדה יצוקה, נלקחו כמות שהן ממצוף עגינה ימי שנסחף אל חופי הארץ. החוליות, שמיועדות לשאת עומסים פיזיים אדירים, מחוברות זו לזו בריתוך מסיבי, תוך יצירת מתח אנכי גבוה המתגבר על משקלו העצום של החומר. התוצאה היא קומפוזיציה קווית, אנכית וסטטית. למרות שהגישה אל הפסל פתוחה מכל צדדיו, נקודת המבט המועדפת היא מצד חזיתו המערבית.

הפסל בשלמותו גבוה אך מעט מגודל אדם. כל אחת משתי ה"דמויות" מורכבת מסדרה אנכית בת חמש חוליות, בחוקיות יסוד מתמטית וצורנית משותפת שעיקרה היררכיה, מקצב וכללי פרופורציה הבונים רצף שלם. עם זאת ניכרים בין "בני הזוג" הבדלי גובה, מאסה ועיצוב, המקנים לכל דמות ייחודיות ומאפשרים - למרות ההעדר המובהק של סימני מין חיצוניים - להכיר באחת מהן כ"גבר" ובאחרת כ"אשה".

למעט החוליה הסוגרת כל מבנה, המסומנת בחיתוך, גריעה או סיבוב המזהים אותה כראש - חוליות השרשרת מופיעות בדיוק כפי שיוצרו במפעל, כשהן נושאות עליהן את שנת הייצור, חותמת המפעל ומספר זיהוי סדרתי. הגיאומטריה של החוליות ורצף השרשרת של כל דמות יוצרים משחק קצבי קצר של חומר בחלל, המרצד בין אליפטיות וקוויות, סטטיות ודינמיות, כבדות וקלילות, באופן המבליט את הביטוי הישיר של החומר בתוספת הפאטינה שהצטברה על פני השטח כתוצאה מהקורוזיה ושיני הזמן.

הקשר בין חומר ורוח

דמויות עומדות מתייחס לדמות האדם בשפת אמנות תמציתית, מופשטת וגיאומטרית. ערכים אלה והשימוש בחלקי ברזל תעשייתיים מוכנים־מראש מחלצים את הדמויות מהקונקרטי והספציפי אל הסמלי והאוניברסלי ומגלמים את הקיום האנושי בטבע. החומרים התעשייתיים, העדר מיניות ויחס בין בני הזוג וכן שם היצירה הגנרי, אינם מעוררים אסוציאציות נראטיביות או מיתולוגיות אלא ממקדים את הפסל בשלושה רעיונות מרכזיים: ראשוניות החומר, המימד האנכי ורצף הקיום של המין האנושי על פני האדמה.

ברזל ותעשייה הם סמלים מובהקים של הישגי המין האנושי במאבק הקיום, בהתמודדות עם איתני הטבע ובשאיפותיו להשתלט על העולם, הטבע והחלל - ואילו השרשרת, כמושג, מגלמת ערכים של המשכיות ועוצמה הנובעים מקשר הדוק בין הפרטים המרכיבים אותה. מכאן שמתיחת שרשרת עוגן מסיבית לכלל מבנים אנכיים דמויי־אנוש הנטועים בעוצמה בקרקע, מהווה אנלוגיה ישירה לקשר בין חומרים ומושגים אלה, המתנסח במבנים מוכרים: רצף התורשה והקיום, האבולוציה, הקשר בין חומר ורוח, ושאיפת האדם אל־על הקוראת תיגר על כוח הכבידה - שהוא הכוח המקיים את עולמנו אך גם זה שמעגן את האדם לקרקע ומגביל אותו.

מערכת היחסים בין חומר לכוח

דמויות עומדות הוא אחד מפסליו הראשונים של גדליה סוחובולסקי והיחיד העוסק בדמות האדם במכלול יצירתו, והוא משתייך למשפחה גדולה של פסלים הבנויים מחלקי שרשראות ורכיבי ימאות אחרים, שהוצבו על חופי הארץ. רוב פסליו הם אובייקטים של משחק ותנועה, המזמינים את האדם לפעול בתוכם. כל פסל הוא יחיד במינו ומתמודד עם בעיה צורנית ומתמטית ספציפית - ועם זאת כולם עוסקים במערכת היחסים ההדדיים ובאיזונים הדקים בין החומר (מאסה, צורה ומבנה) לכוח (תנועה ואנרגיה).

יצירתו יונקת ממגמות הפיסול הבינלאומי במחצית הראשונה של המאה ה־20 ובשנות ה־60, עם נטייה ברורה לערכי הפיסול הקונסטרוקטיביסטי, כפי שבאו לידי ביטוי ביצירתם של ולדימיר טטלין, אלכסנדר רודשנקו, נחום גאבו ואנטואן פבזנר: שילוב בין אמנות ומדע, פיסול כאדריכלות וכמבנה טכנו־הנדסי, ושימוש בשיטות ייצור ובחומרים מודרניים - לצד תפיסת הנפח כמושג, הקו כמבטא כיוון ותנועה, והדגשת המתח בין חומר לכוח. 

שימוש בגרוטאות ימיות כאלמנט פיסולי

השימוש בגרוטאות ימיות כאלמנט פיסולי וכמוליך אסוציאטיבי טעון הוא מאפיין מוכר בפיסול הישראלי משנות ה־50 ואילך, ובמיוחד ביצירתו של יחיאל שמי. גם לשימוש בשרשרת יש כמה תקדימים בפיסול הישראלי, דוגמת האנדרטה שהקים יצחק דנציגר לחלוצי העלייה הבלתי לגאלית (1969), או פסלו של עזרא אוריון התרוממות (1966), הבנוי אף הוא משרשרת אנכית דקה ומתנדנדת המבטאת את השאיפה האנושית לגבור על כוח הכבידה. גם בפסלים מאוחרים יותר של אוריון, השרשרת מסמלת את השדרה האנושית מזה ואת כוח הדיכוי מזה. יצירתו של סוחובולסקי היא פרשנות אישית וייחודית לערכי הפיסול המודרניסטי, השוזרת ערכים וסמלים אוניברסליים במציאות שהיא תולדה של חוויה, התנסות ואמונה ברציונליזם.