זיכרון | איב דנה

‫אודות היצירה והיוצר / תמר בר-סלע ומיכל אורן

איב דנה נולד ב-1959 באלכסנדריה שבמצרים. שנה אחר כך נמלטה משפחתו ממצרים ומצאה מקלט בשווייץ. בהתבגרו למד בבית הספר לאמנויות יפות בז'נבה. מאז הוא מפסל ומצייר, ומ-1984 עוסק בפיסול בלבד. ליצירת פסליו, שאותם הוא מפסל במו-ידיו, הוא משתמש במגוון חומרים שנבחרו בקפידה, כמו שיש, ברונזה, אבן, ברזל ועוד - חומרים טבעיים הקושרים את עבודתו למסורת הפיסול הקלאסית.

ביקורו של דנה במצרים, ארץ הולדתו, ב-1966, השפיע עמוקות על עבודתו והיה כנראה בין הגורמים לפשטות הרבה וגיאומטריזציה שנוכחת בה מאז. יחסו לאמנות ולאדריכלות ‫המצרית מרתק. מחד–גיסא הוא מאמץ מתוכן אלמנטים ורעיונות כאילו היו מקורותיו. מאידך–גיסא הוא מתבונן בהן במבט זר, מבטו של גבר אירופי ושל יהודי נמלט. מעשה האימוץ שבעבודתו יוצר מעין גשר בין תכנים עתיקים שביסוד הציוויליזציה לבין חוויית הגדילה בגלות. פסליו, העוסקים במסע המחשבה והנפש אל הזיכרון והעולם הבלתי מושג שמעבר, מידמים למונומנטים של זיכרון במצרים העתיקה.‏

שמות פסליו של דנה מעידים על היותם שייכים לסדרות, כאשר כל השמות מצביעים על תהליכים נפשיים אוניברסליים וכל פסל הוא חוליה בשרשרת ארוכה של וריאציות על נושא מורכב. על רקע זה, פסליו הופכים לחלק בלתי נפרד מן הטבע: המשקעים מצטברים על פניהם ובחריציהם, מדגישים את מוצקותם ומשנים את צבעם עם הזמן, ליצירת דיאלקטיקה בין מושגי הנצח והרגע, הכובד והקלות. ולטר בנימין ראה את ההיסטוריה כמהלך שבו אנו נהדפים אל העתיד בעודנו מפנים מבט אל עברנו ותולדותינו. בחינה אחורנית זו מאפשרת לזהות את נקודות השבר והמפנה הבולטות בהיסטוריה ובכך לאפשר שינוי. דנה מתמודד עם רעיונות מורכבים אלה, שאותם הוא מקשר למימרה התלמודית "זכור את עתידך". חיבורו אל הזיכרון ואל העבר הוא גם חיבור אל מרחב ההווה הפתוח, אל השמים והעתיד.

חשיבות זכר העבר באפשרויות העתיד

גם הפסל זיכרון הוא חוליה בשרשרת עבודות העוסקות בנושא הזיכרון. בחלקו התחתון עמוד בזלת משושה, המתנשא לגובה של כארבעה מטרים ומעובד בטקסטורה גסה וגולמית. דנה טיפל בו בנגיעות מדודות ועדינות: בחלקו העליון חרט טקסט המקדיש את הפסל להורי התורם. מעליו נחצבו בבזלת שבע מדרגות באזמל גס.

הבזלת הקשה היא חומר "מליבת הארץ" האוצר בתוכו זמן גיאולוגי, ויותר מכל אבן אחרת הוא מסמל את הראשית הקוסמית. דנה מעמת בין עבודת האמן המכנית לבין עבודת הטבע שיצרה את הבזלת, בין סימני הליטוש והחציבה לבין פני האבן הגסים הנושאים את עקבות ההתהוות הטבעיים. כבר ברנקוזי הבין שמשטח מלוטש מחזק את החומרה של הצורה המושלמת, ובו-בזמן מפחית במידת-מה את ההרמטיות של המאסה, בעוטפו את הצורה בהשתקפויות המשבשות את יכולת ההגדרה של גבולותיה. ליטוש הבזלת על-ידי דנה מגיב לתובנה זו של ברנקוזי ומקנה לפסל אופי מטאפיזי, הממשיך את המאסה מעבר למוחשי.

בראש עמוד הבזלת מוצב מבנה קטן מאבנים לבנות, שפתח אופקי כמו חצוב בו. משחקי האור והצל באבן הלבנה, שהפתח החצוב רק מעמיקם, קושרים את זיכרון לפיסול המצרי העתיק, שניתב את קרני השמש כדי להציג את נוכחותו של אל השמש במקום הפולחן ולעורר חוויה רוחנית. בניגוד לבזלת שנשמרה כאן בצורתה הגולמית, ה"מבנה" הוא מעשה מובהק של אדם ומכונה, מורכב, חתוך ומסותת - דימוי לשריד אדריכלי שדפנותיו הגסים מספרים על היותו פרגמנט שנקרע מזמן ומקום.

בספרו הפואטיקה של המרחב כותב גסטון בשלאר כי המיקום במרחב - כמו העמדה של בית - מעגן את הזיכרון ועומד בבסיסו. הזיכרון, ממשיך בשלאר, שרוי באפלה ונעור רק כאשר הוא "מואר באור הבהיר של הדמיון". ברוח זו, המבנה שבראש העמוד עשוי להיראות כמיניאטורה של בית, המעוררת את הדמיון ומאירה את הזיכרון. אך דנה אינו מציע לצופה זיכרון שליו של מרחב ביתי מוגן, שהרי המבנה מקוטע ומנותק לא רק ממרחב רציף אלא גם מזמן גיאולוגי, כפי שמעיד מיקומו בראש עמוד הבזלת הקדומה שנעקרה ממקומה. במקום "בית" המקובע ברגע מסוים במקום ובזמן - נוצרת כאן דרך, דינמיות של פעולה ותנועה המחברות עבר ועתיד בשביל מטאפיזי.

דנה מבקש ליצור חוויה הקשורה בזיכרון לא באמצעות ירידה אל תהומות הנשייה אלא דווקא באמצעות עלייה, ובתוך כך מדגיש את החשיבות שיש לזכר העבר באפשרויות העתיד. הסטת מבטו של הצופה מהעמוד האנכי אל הפתח האופקי החצוב בראשו, שוברת את אשליית הזרימה הליניארית של הזמן ומזמנת את אפשרות התיקון. העקבות שמותירה פעולת האזמל בפסליו, מאזכרות לעתים סימנים של כתב קדמון, אלא שזה נותר מוצפן: דימוי טקסט הירוגליפי בלבד, בלא תוכן, השב ושולח את הצופה לעבר הקדום, שבו שימשה האבן לתצוגה ציבורית קבועה של כתובות מונומנטליות. כך מותק טקסט ההקדשה הפרטי אל המרחב הקולקטיבי, אל הזיכרון הנרמז מאחורי המלים הנסתרות. אי-נגישותו להכרה מעגנת אותו בדרכי ההתנהגות של הזיכרון, שכן "תמונתו האמיתית של העבר חולפת ביעף".