רוח החופש | דוד גרשטיין

אודות היצירה והיוצר / שרון עופר

הפסל רוח החופש (2009) עשוי פלדה צבועה ירוק בצורת דמות אנושית סכמתית. זרועותיה של הדמות מונפות לצדדים, רגלה האחורית מורמת והרגל הקדמית מכופפת כמו בתנועה קדימה. הדמות מורכבת משלוש דמויות שטוחות, זהות, המוצבות במקביל זו לזו. במבט מהצד הן מתאחדות לדמות אחת בעלת נפח וקווי מתאר ברורים, ואילו מכל זווית אחרת נחשפות שלוש הדמויות השטוחות וכמו מדמות תנועה של "פריימים" עוקבים. בחלקו הפנימי של קו המתאר של כל אחת מהדמויות מתפתלים קווי פלדה ירוקים שטוחים בסגנון ציורי ספונטני, ועליהם מורכבים לוחות אלומיניום בצורת פרפרים הצבועים בצבעי שמן עזים, במרקם אקספרסיבי של משיחות מכחול גסות.

היחסים בין הסטטי לדינמי באים לידי ביטוי בדיאלוג בין היבטים שונים של הפסל: בין הדו־ממד לתלת־ממד; בין האחידות המונוכרומטית של קווי המתאר והפיתולים הירוקים לבין הצבעוניות המופשטת והעמוסה של הפרפרים; בין הכבדות הנייחת של הפלדה לבין דימוי הריצה והתנועה. שפת הניגודים הזו מחדירה את הפיגורטיביות להפשטה, ואת ההפשטה לפיגורטיביות. המבט של הצופה הנע סביב הפסל מחבר את כל חלקי הפסל ליצירה אחת תלת־ממדית. 

הפסל מוצב על הדשא בכיכר יעקב ושושנה שרייבר, בחזית הספרייה המרכזית ע"ש סוראסקי, והוא מתכתב עם צבעי הטבע שמסביב וגם עם האדריכלות של המבנה שמאחוריו. התנועה של הדמות מן המבנה האדריכלי לעבר המדשאה כמו מגלמת את רוח החופש, התום והסקרנות של האדם, המובילה את האנושות לחיפוש בלתי נלאה אחר גילויים חדשים ולשאיפה לפרוץ גבולות ומסגרות.

גשר בין האמנות והסביבה האורבנית

דוד גרשטיין נולד ב־1944 בירושלים ולמד אמנות בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב בירושלים, בפריז, בניו יורק ובלונדון. הוא פיתח סגנון משלו, הממוקם על קו התפר שבין ציור לפיסול, ועבודתו שואפת ליצור גשר בין עולם האמנות ובין הסביבה האורבנית הציבורית. פסלי החוצות שלו מוצבים ברחבי ישראל, ביניהם ראש גדול 1995 (בגן הפסלים ע"ש יואב דגון ברמת השרון; וברחבי העולם, ביניהם מומנטום (2008) במרכז העסקים הראשי בסינגפור ו־8 רוכבי אופניים (2010) בסאול שבדרום קוריאה.

היצירות הפיגורטיביות והצבעוניות שלו מתקשרות בקלות עם הצופים ונוכחותן משדרת לעוברים ושבים במרחב הציבורי תובנות על חיי היומיום ועל רגשות אנושיים. פסלי המתכת המונומנטליים נעשים בטכניקת חיתוך ברזל בלייזר, ולוחות האלומיניום נצבעים בצבעי שמן בעבודת יד. בעבודותיו של גרשטיין ניכר הרצון להמשיך מסורות אסתטיות של אמנים כמו אנרי מאטיס (Matisse), שיצר דמויות סכמתיות במגזרות הנייר שלו וטיפל בעבודותיו בנושא הצבעוניות, ופאבלו פיקאסו (Picasso), שעסק בפירוק פרגמנטרי של צורות.

אי אפשר להתעלם גם מההשפעה הברורה של הפופ־ארט על סגנונו של גרשטיין, הניכרת בבחירה שלו בחומרים תעשייתיים, באופן העיבוד שלהם לכדי השטחה ובעבודה בסדרות. הוא משלב טכניקה עם תמטיקה ליצירת התאמה עדינה בין הצורניות של העבודה וחומריה לבין הנרטיביות שלה. עבודותיו מחושבות עד הפרט האחרון, ואין בהן אלמנטים של מקריות או סתמיות.

סגנונו הייחודי של גרשטיין התגבש לאחר שנים רבות של יצירה ושינוי עד למציאת שפה משלו. בתחילת דרכו צייר בסגנון ריאליסטי ופיסל בעץ, ולאחר מכן עבר לחיתוך מתכות בלייזר. עבודותיו מיטיבות לגזור פיסות של מציאות: גם במובן הטכני של חיתוך החומר וגם במובן הרוחני־היצירתי. גרשטיין מקבל בברכה כל פרשנות של יצירתו, ובלבד שהפסל יעורר מחשבות אצל הצופה. רבקה רז כותבת: "מי שבוחר לראות את היצירה כעבודה דקורטיבית, בבקשה, אך אם תתבוננו בדמויות המרכיבות את העבודה, תראו שהן לא יפות, למעשה אפילו מכוערות, אבל התמונה הכוללת יפה ומפתה".