עקדת יצחק | מנשה קדישמן

אודות היצירה והיוצר / טובה הורדי

אחרי מלחמת יום הכיפורים הגיע לארץ הפסל היהודי–אמריקאי ג'ורג' סיגל, כדי לעבוד על פסלו עקדת יצחק. כמודל לפסל היצוק שימשו מנשה קדישמן ובנו הצעיר. בסוף שנות ה-70, עת התגייס בנו לצבא, התחיל גם קדישמן לעסוק בנושא העקדה. פסלו החזיתי עקדת יצחק, דו–ממדי כמגזרת נייר, מוגבה מהקרקע באמצעות שני מוטות ברזל וצורתו אליפסה מאוזנת המיתמרת כלפי מעלה. בחלקו העליון מתפתחת צורה של קרני איל, ובחלקו התחתון צורה המאיירת זרועות ילד השמוטות מטה. לוח משולש במעלה הפסל, המסמן את ראש האיל, וצורה עגולה בתחתיתו, המסמנת את ראש הילד, מחוברים לגוף משותף כבשותפות גורל. עיניו ופיו של האיל התוקפן גזורים באלכסון, מחודדים בקצותיהם כפגיון, מדגישים את תפקידו האלים. ראש הילד הפוך, במצב נפילה, ופיו פעור מעט כבנשימה אחרונה.

איקונוגרפיית העקדה בתולדות האמנות מבוססת על המסופר בבראשית כ"ב: האב נקרא להקריב את בנו לאל תמורת גאולה, והמוות נמנע בנס. ביצירותיו העוסקות בעקדה משנה קדישמן את המודל האיקונוגרפי כאשר הוא מעלים את האב ואת המלאך, מבטל את הנס מציג רגע מאוחר יותר בדרמה, שבו הבן כבר שחוט והאיל חוגג את נצחון הרשע. קדישמן מעמיד למבחן את מוסריותו של הציווי התנ"כי באמצעות חיבור ייחודי בין המיתוס היהודי לבין השימוש המודרניסטי בחומר התעשייתי המועדף עליו: פיסול מונומנטלי בברזל.

האגדה, הקבלה והפילוסופיה היהודית מעמידות במרכזו של סיפור העקדה שני רעיונות: 1. הקורבן התם המקבל את גורלו; 2. מחאה נגד הציווי האכזרי של האל. העקדה נתפסת כפרדיגמה של הקורבן היהודי, מחלחלת לתפילות היהודיות ונעשית סמל להשמדת היהודים בשואה. הקשר ההיסטורי בין השואה להקמתה של מדינת ישראל מסלק את האל מהסיפור ומעמיד במקומו את המדינה והלאום, כאחראים על הציווי להקריב את הבנים. המימד האקטואלי שקדישמן מקנה לסיפור העקדה, הופך אותו למעמד חילוני בלי שיאבד בתוך כך מחריפותו.

"המזבחות מחכים לקורבנות"

ההתרחקות מהסגנון האקדמי והבימוי השונה של הסצינה הם פועל יוצא של הנחות יסוד אלה, המוכרות לנו מיצירות של אמנים ישראלים ושל אמנים ששרדו את השואה: מארק שאגאל טוען ביצירותיו שהעקדה מתרחשת בכל דור, והחרב מתהפכת בלי הפסקה על צוואר הבן המחכה למלאך הגואל. בסקיצה לציורו צליבה צהובה (1942) מצייר שאגאל דמות האוחזת בידי ישו הצלוב, וכדי ליצור זיקה לעקדת יצחק דמות זו מתוארת כשקרני ראם לראשה. הכלאה בין ראשי איל ואדם מופיעה גם אצל יצחק דנציגר בפסלו אליל (1977). בציורו שרה (1947) מכניס מרדכי ארדון לתמונה את האם, היחידה המוחה נגד צו האל (המדרש גורס כי שרה הובאה לשם על–ידי השטן). סולם המוטל על האדמה בציורו מסמל את שבירת הקשר עם האל ואת חילונה של העקדה.

בעקדה של קדישמן, העדרו של האב מהווה ראָיה לאשמתו. קדישמן מצטט את הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שאמר כי זוהי נקמת הזקן בבן הצעיר. ברוח זו הוא כמו מייעד את יצחק למות כבר ברגע לידתו, בעיצוב דמותו בתנוחה עוברית. בראיון מסביר קדישמן, שכאשר נחשף לאמנות האדמה הבין מיד שעליו לעשות אמנות מקומית.

בנושא העקדה החל קדישמן לעסוק עם התגייסות בנו לצבא, ולפיכך פעולתו מוּנעת גם מצורך אישי ומתחושה כי הוא עומד במקומו של אברהם, בניסיון נואש לקפד את הגורל ההיסטורי האכזרי: "אב השולח את בנו למלחמה חוזר על עקדת יצחק. המזבחות מחכים לקורבנות. העקדה היא הביוגרפיה שלי ושל בני דורי. כל הדגמים האיקוניים וסמלי העקדה שניסחו אמנים לפניו הופכים אפוא ביצירתו למחאה חריפה, מזוקקת ותמציתית.