שרפרף 2 | מיכאל גרוס

אודות היצירה והיוצר / מרדכי עומר

ייתכן שהשרפרף חדר לעבודותיו של מיכאל גרוס בסטודיו, שבו תפקד כאביזר שימושי. השרפרף המוקדם ביותר מופיע בציורים מראשית שנות ה־40' - מבנה עץ עם מושב ושלוש רגליים, ששימש כַּן לפיסול. צורת יסוד מוקדמת זו מחזירה את גרוס לימי ילדותו במגדל: "השרפרף הוא לא כיסא; הוא אישיות בפני עצמה, יצור עלוב הניצב בפינה כלשהי, מבנה בודד שיש לחפש אותו. הוא כלי המסמל עבורי, מבחינה רגשית, בדידות וכאב". בציורים מסוף שנות ה־40' מופיע שרפרף המותווה בחופשיות, אם כי עדיין בשפת ציור המבקשת לתעד בפרוטרוט את סגולותיו המבניות והחומריות של החפץ: מארג השתי־וערב של המושב הקלוע מקש, ומוטות העץ המשמשים לו רגליים.

אבל הקבוצה החשובה ביותר של ציורי שרפרפים נוצרה באמצע שנות ה־60' בציורים אלה התרחק גרוס מהגישה המימטית וניגש לשרפרף מהכיוון המושגי: המושב ורגליו הפכו למעין סימנים מוזיקליים, לקליגרפיה של אותיות, שנרשמו במכחול המבקש להעביר רגשות מסוגים שונים, לעתים מנוגדים. בציורים מאוחרים יותר בסדרה מופיע השרפרף מול רקעים קרים בגוני כחול־ירקרק, כאשר מבנה השרפרף הולך ומתעדן, הולך ומתבחן על רקע מצע הבד, ועוטה בהדרגה את הצבע המעודן ביותר בפאלטה של גרוס - לבן.

בשנות ה־70' יצר גרוס רישומים רבים, עשרות ואף יותר, שלמרות אופיים המופשט והמינימליסטי־נזירי נראה כי מופיע בהם דימוי המתייחס לשרפרף. באותן שנים החל גרוס לעבוד על השרפרף גם בתלת־מימד - תחילה בדגמים קטנים (שגובהם פחות מעשרה ס"מ) של שרפרפים שאחת מרגליהם על האדמה ושלוש מרגליהם באוויר. ב־1972 התפתחו נסיונות אלה לכלל דגם שנועד להצבה מול שתי מראות בפינת החדר, ליצירת אינספור השתקפויות. "הכוונה היתה", אומר גרוס, "שהן יתרבו לכל כיוון, ומי שייכנס יראה פתאום רעידה בלתי פוסקת של מצבות. אני הרגשתי שזה זכר לשואה. רק השואה היתה יכולה להתקשר לזה - מונומנט הנוצר מתוך מראות בחדר. הרעיון לא הגיע לשלב ביצוע".

כאב האדם הניצב ברעד

בהדרגה זנח גרוס את הדרמה הזאת, אך השרפרף המשיך להעסיקו לכל אורך שנות ה־70'. "פתאום הרגשתי את הסמל הזה קרוב יותר אלי, לבני־אדם חיים. העמדתי אותו עם שתי רגליים על האדמה, והשתיים האחרות רועדות". השרפרף היה לסמל המבטא את דחף הקיום האנושי, את כאב האדם הניצב ברעד, על בלימה. הגרסה הראשונה של שרפרף 2 הוצבה ב־1981 בחזית של גלריה דביר בתל־אביב, והיום היא עומדת בגן הפסלים שליד הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר. קונסטרוקציית ברזל זו, החתוכה ומולחמת בקווים ישרים וחדים, נצבעה בצבע לבן המדגיש את הרעד הרישומי בחלל. הרגליים הקדמיות החתוכות כמו מסוככות על העוברים־ושבים ורוטטות באוויר. "כשאדם עובר לידו", מתאר גרוס, "הוא מסתכל קצת למעלה, לא גבוה מדי. הוא לא רץ לאלוהים ולא מסתכל אל השמים. הפסל רועד כדי לגעת בך, אך כשאדם שוהה במחיצתו הוא מתעלה, ויחד הם מתרחקים לעבר המרחב הפתוח".

בראשית שנות ה־80' עבד גרוס בסדנת הברזל של צבי לבב על סדרה של שלושה שרפרפים בגובה 116 ס"מ. שרפרפים אלה, בקומתם הנמוכה, מקרינים יציבות יחסית וחלליהם מפנימים את נכותם. הקונסטרוקציה הכמעט סגורה שלהם יוצרת ספק כלוב ספק מושב - עצמים המותאמים לגוף האדם. בכל שרפרף של גרוס - בציור, ברישום או בפיסול - נוכחים מעל לכל כאב ההתנתקות ובדידות הרִיק, כעין הד לרוחו של צייר־פסל אחר הנערץ על גרוס: "במשך שבועות שלמים", מספר ז'אן־פול סארטר על אלברטו ג'אקומטי, "התפעל מרגלי כיסא: הן לא נגעו ברצפה. בין הדברים, בין בני האדם, הגשרים שרופים; הרִיק מסתנן בכל, כל יצור מפריש את הרִיק שלו". ג'אקומטי נצמד ברישומיו למראה העין, כאילו ביקש להעיד באופן אובייקטיבי על מצבם של כסאותיו הצולעים. גרוס הרחיק לכת בהפנמה ובהאנשה של שרפרפיו, בשפה מינימליסטית־מופשטת אישית וייחודית, והם היו לו לסמלים המאורגנים בתחביר חף מכל מרכיב עלילתי.