שידור | בני אפרת

אודות היצירה והיוצר / שירה אמיר ורן וילקר

שידור (1969) הוא פסל מתכת המורכב משני חלקים: מסגרת פלדת אל־חלד יצוקה בצורת משולש שעומד על קדקודו, וחמש רצועות אלומיניום צבועות בצבעי יסוד (צהוב, אדום, ירוק, תכלת וכחול). הרצועות יוצאות מהצלע המזרחית של המשולש, מתאחדות בקודקוד הצלע המערבית שלו ופורצות את מסגרת המשולש אל המרחב הפתוח לכיוון מערב. הפסל, הממוקם בחלקו העליון של גן הפסלים ע"ש לוי ופורטונה אשכנזי, הוצב על בסיס בטון כדי להרימו מעל פני הקרקע ולמנוע מגע וחבלה. 

הפסל יוצר תחושה של תנועה, זרימה וריחוף, ומבעד לרצועות המתכת הצבועות בצבעי הקשת נפתח לצופה צוהר אל השמים. אפרת יוצר ניגוד בין המשמעת התלת־ממדית הסטטית של גוף המשולש, לבין המשמעת הדינמית של רצועות המתכת. הוא שובר את המסגרת הגאומטרית הכפויה באמצעות האירועים הדינמיים המתרחשים בתוכה ומתמשכים אל החלל הסובב אותה. להשלמת התמונה הכוללת, אפרת צובע את רצועות האלומיניום של הפסל. אפרת מכנה את האפקט הכולל של הפסל בשם "אנרגיה חזותית". מבנה הפסל, המשולש וחמש הרצועות הצבעוניות הפורצות מתוכו, מתכתב עם מנסרה, רכיב אופטי המשמש לשבירת קרני אור ולפירוקן לספקטרום של אורכי גל שונים. את המנסרה מייצג המשולש הכסוף ואת קרני האור הנשברות בתוכו מייצגות חמש רצועות המתכת הצבעוניות.

שידור הוצג בביינאלה של האמנים הצעירים במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז ב־1969, לצד שני פסלים נוספים של אפרת אנרגיה (גם הוא בקמפוס אוניברסיטת תל־אביב) ופוג'יאמה. הפסלים זיכו את אפרת בפרס ראשון [Musee Rodin Prize] בביינאלה. שלא כמו בקמפוס האוניברסיטה, בביינאלה העמיד אפרת את שידור על בסיס קדקוד המשולש, ישירות על הקרקע. העמדה זו עוררה גם את השאלה, כיצד הפסל יכול לעמוד על הקרקע ללא עיגון ובשיווי משקל מלא? באמצעות השימוש בצבעים ובתבניות צורניות מורכבות, הפסלים יצרו אפקטים דינמיים אצל הצופים. לדברי אפרת, יצירות אלה מתאפיינות בניסיון "לעורר בנו תמריצים חזותיים שיהיו בעת ובעונה אחת דינמיים ואסתטיים, וינבעו מעקרונות רציונאליים ומרעיונות הגורמים מתח גבוה באמצעות התגלמויות מסוימות של החומר, החלל והצבע".

תוך כדי תנועה, סביב ובתוך

לאחר לימודיו במכון אבני זכה אפרת במלגת לימודים בחו"ל של קרן התרבות אמריקה־ישראל וב־1965 החל ללמוד בבית הספר לאמנות סנט מרטין בלונדון. הוא למד, בין היתר, אצל הפסל אנטוני קארו [Caro], שהשפיע על קבוצה של פַסלים צעירים בריטים, שכונתה "פיסול הדור החדש" [New Generation Sculpture]. אמנים אלו פיתחו פיסול מופשט לא מסורתי תוך שימוש בחומרים כמו מוטות, צינורות וגיליונות פלדה המרותכים זה לזה וצבועים במצעים מאחדים. השפעת סגנון זה ניכרת בפסל שידור - בצורתו המופשטת, בחומריו המתכתיים ובשילוב הצבעים. הפסל אופייני גם לזרם הפיסול המינימליסטי - בקנה המידה האנושי שלו ובכך שהוא מעודד את הצופה לחוות אותו תוך כדי תנועה סביבו ובתוכו.

אף שיצירתו ורעיונותיו של אפרת השפיעו על אמנים ישראלים - ביניהם יהושע נוישטיין, מיכה אולמן ומיכאל גיטלין - אפרת נבדל מאמנים ישראלים שפעלו בשנות ה־70 בכך שלא עסק בנושאים בעלי צביון פוליטי מקומי מובהק והעדיף להתמקד בבעיות צורניות אוטונומיות של שפת האמנות.

בשנות ה־70 של המאה ה־20 הקיפה פעילותו של אפרת תחומי עשייה רבים, ביניהם פיסול סביבתי, מיצבים, פעולות ומופעים, ששולבו בהם גם סרטים - פעילות חדשנית אוונגרדית באותה עת באמנות המקומית. בשנים אלה חל מפנה עקרוני בעבודותיו של אפרת המתבטא במחויבות אקולוגית טוטלית לעתיד כדור הארץ. מפנה זה השתלב בזרם האמנות האפוקליפטית הבינלאומית והישראלית של שנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20, שהושפע, בין היתר, ממשברי הכלכלה המערבית, משבר האנרגיה, התגברות פעולות הטרור, אסונות אקולוגיים ושינויים אקלימיים. בתקופה זו יצר האמן סביבות, אובייקטים וציורים בסימן "סוף עולם" מוּכה אסון אקולוגי. עבודות אלה של אפרת מדגישות את הצורך לשקם את מה שהאדם הרס במו ידיו ולנסות למנוע אסון אקולוגי שיביא לכליה אנושית.

יצירתו של אפרת בכללותה התאפיינה תמיד בחדשנות אמנותית. הוא מעיד על עצמו: "אני נביא של עיוורים, של מה שהולך להיות". מרדכי עומר כתב כי אפרת נמנה עם סוג מיוחד של אמנים, "אשר הפציעו מתוך המערכת התודעתית של זמנם ופרצו את גבולותיה, ובכך פתחו שערים שהוליכו אל מעבר לתחומים המסורתיים של אמנות תקופתם".